החלטה בתיק בש"פ 748/13

           זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 14.1.2013 (כבוד השופט ר' כרמל), בה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.        כנגד העורר (יליד 1993) ושישה נאשמים נוספים (להלן יחד: הנאשמים), הוגש ביום 12.11.2012 כתב אישום שעניינו אירוע התפרעות אלים שהתרחש בכניסה למחנה הפליטים שועפט (להלן: כתב האישום(. על פי כתב האישום, ביום 14.9.2012 התקיימה בסמוך למחסום במחנה הפליטים שועפט התפרעות בה השתתפו כשלושים צעירים רעולי פנים וביניהם הנאשמים. כחלק מההתפרעות, כך נטען בכתב האישום, קשרו הנאשמים ביחד עם אחרים קשר ליידות בקבוקי תבערה, זיקוקים ואבנים לעבר כוחות הבטחון. עוד מתואר בכתב האישום כי הנאשמים וצעירים אחרים יידו בקבוקי תבערה ואבנים לעבר שוטר בודד שהיה מצוי בעמדה בכניסה לשועפט (להלן: העמדה), ניסו לפרוץ לעמדה ולשרוף אותה, ויידו לעברה צמיג בוער. כשהגיעו למקום כוחות נוספים, הנאשמים ויתר הצעירים - כך על-פי כתב האישום - יידו אבנים לעברם ומנעו את התקרבותם לעמדה וכן המשיכו ליידות אבנים לעבר העמדה ועקרו את הגדר המקיפה אותה ממקומה. כתוצאה מהמעשים נפגע השוטר שהיה בעמדה בכף רגלו, מפקדו נפגע באיזור עצם הבריח, ברגליו ובאצבע יד שמאל והעמדה ניזוקה. מעבר למסכת העובדתית המשותפת לכלל הנאשמים, ובהם העורר, נטען בכתב האישום כי העורר אף נערך מבעוד מועד לצלם את האירוע במטרה להפיץ את תמונותיו בהמשך. בשל כל זאת, הואשמו הנאשמים בעבירות של קשירת קשר, ייצור נשק, חבלה בכוונה מחמירה, נסיון תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והתפרעות.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 19.11.2012 ציין בית המשפט המחוזי כי העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה באשר לחלקו כצלם האירוע אולם טען שאין לייחס לו את העבירות שיוחסו ליתר הנאשמים וכי מטעם זה רמת המסוכנות הנשקפת ממנו נמוכה יותר ויש להזמין תסקיר בעניינו לבחינת חלופה ראויה. בית המשפט המחוזי קבע כי העורר אמנם צעיר ונעדר הרשעות קודמות, אולם המעשים המיוחסים לו חמורים במיוחד נוכח הסכנה הממשית לחיי אדם שהייתה גלומה בהם. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי כבר נפסק שנוכח המסוכנות האינהרנטית הכרוכה בעבירה של השלכת בקבוקי תבערה אין להסכין עם חלופת מעצר. על כן הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר, ושלושה נאשמים נוספים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. יודגש כי בית המשפט המחוזי העיר שהעובדה שהעורר לקח חלק בצילום האירוע אינה מפחיתה ממסוכנותו וכי הוא ניצב באותו המעמד כמבצע בצוותא עם יתר הנאשמים.

3.        על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית משפט זה בטענה כי היה מקום לקבלת תסקיר מעצר בעניינו, טרם מתן ההחלטה על מעצרו עד תום ההליכים (בש"פ 8441/12). ביום 29.11.2012 קבע בית משפט זה (כבוד השופט י' דנציגר) כי המעשים המיוחסים לעורר הם מעשים אלימים וחמורים המעידים על מסוכנות לכאורה, וכי אף אם נניח לטובתו כי חלקו התמצה בהיערכות מוקדמת לצילום ההתפרעות וצילומה בפועל, עדיין מדובר לכאורה בביצוע בצוותא של כלל העבירות. אף על פי כן, קבע השופט דנציגר כי עניינו של העורר אינו שייך במובהק לאותם מקרים שבהם אין טעם לערוך תסקיר מעצר. לפיכך, נוכח העובדה שהסוגיה היחידה שעלתה במסגרת הערר שבפניו הייתה סוגיית תסקיר המעצר, הורה השופט דנציגר על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, וקבע כי זה יובא בפני בית המשפט המחוזי שיחליט אם יש מקום להורות על שחרור העורר לחלופת מעצר. למען הסר ספק, הדגיש השופט דנציגר במפורש כי אין בהחלטתו כדי לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי או כדי להביע עמדה לפיה יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

4.        ביום 18.12.2012 הוגש תסקיר המעצר לבית המשפט המחוזי (להלן: התסקיר). בתסקיר צוין כי נראה שהעורר נמצא בשלהי תקופת ההתבגרות המאופיינת בבלבול ובריקנות אולם העורר מבטא שאיפות לניהול אורח חיים תקין ולא גיבש דפוסי התנהגות עברייניים. עוד צוין כי העורר ביטא מצוקה קשה בשל היותו במעצר לראשונה ובשל חששו מהשלכות המעצר על המשך חייו, לרבות אובדן מקום עבודתו. כמו כן בחן שירות המבחן את חלופת המעצר שהציע העורר בבית סבתו ודודתו בשכונת בית חנינה, וזאת בנוסף לאביו שהוצע כי יסייע בפיקוח. שירות המבחן ציין כי התרשם שבני המשפחה מגוייסים לסייע לעורר להשתחרר למעצר בית, וכי באופן כללי התרשם שהמשפחה מתייחסת ברצינות להליך המשפטי ומבינה את האחריות שתוטל עליה בפיקוח על העורר. לבסוף, העריך שירות המבחן כי מהעורר נשקפת רמת סיכון נמוכה-בינונית ולכן המליץ על שחרורו לחלופת המעצר שהוצעה.

5.        לאחר הגשת התסקיר, שב בית המשפט המחוזי ודן בעניינו של העורר. בהחלטתו מיום 14.1.2013 קבע בית המשפט המחוזי כי אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר. נקבע כי מדובר באירוע יוצא דופן, שבו חבורה גדולה של מתפרעים החליטה לפגוע פגיעה קשה ככל הניתן באיש כוחות הביטחון, תוך שהשתמשה לכאורה בידויי אבנים, בקבוקי תבערה, זיקוקים וכן ניסתה לפרוץ לעמדה ולשרוף אותה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי מדובר בפעולה מתוכננת מראש ולא בהתלהטות יצרים ספונטנית, וכי הייתה כוונה מראש לצלם את האירוע, לשדרו באינטרנט, ולשלהב אחרים למעשים דומים ועובדה זו רק מגבירה את הרושם כי מסוכנות העורר וחבריו גבוהה. על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי קשה להניח שחלופת המעצר המוצעת תפחית באופן ממשי את המסוכנות הצפויה מהעורר, והוא שב ופסק כי העורר יוותר במעצר עד תום ההליכים.

6.        לטענת העורר שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא אימץ את המלצת שירות המבחן, שכן לטענתו ניתן לשלול את זכותו לחירות רק כאשר קיים חשש ממשי לשלום הציבור או לשיבוש מהלכי משפט. כן טוען העורר כי נאשמים רבים בעבירות חמורות משוחררים לחלופת מעצר כאשר ניתן להשיג את תכלית המעצר בשחרור בתנאים מגבילים, וכי גם בעניינו ניתן להשיגה בחלופה שהוצעה. לטענת העורר קיימות ראיות לכאורה לכך שנטל חלק בצילום האירוע ובזריקת אבן אחת בלבד, אך אין ראיות לכך שזרק בקבוק תבערה או ניסה לתקוף שוטר. נוסף על כך, טוען העורר כי למעצר יש השלכות שליליות עליו, וכי הוא בא במגע בבית המעצר עם עצירים שביצעו עבירות קשות בהרבה. לבסוף טוען העורר כי היה על בית המשפט המחוזי לתת משקל גבוה יותר לגילו הצעיר ולעברו הנקי, ומוסיף כי יש בנתונים אלה כדי לחזק את המסקנה שחלופת מעצר תוכל לאיין את מסוכנותו.

7.        המשיבה טוענת מנגד כי העורר מואשם במפורש בכתב האישום גם בידוי אבנים, וקיימות ראיות לכאורה לכך שהוא אכן נטל חלק פעיל בידוי האבנים. המשיבה מדגישה כי מדובר באירוע קשה שבו המון זועם ניסה לפגוע באיש כוחות הביטחון ששהה דקות ארוכות באימה עד שהצליחו כוחות התגבורת לחלצו, והיא מפנה להחלטת השופטת ע' ארבל (בש"פ 9198/12 פלוני נ' מדינת ישראל (2.1.2013)) שדחתה ערר של אחד הנאשמים האחרים בפרשה על מעצרו עד תום ההליכים, אף שמדובר בקטין. אשר לטענת העורר שחומרת מעשה הצילום פחותה, טוענת המשיבה כי מעשה זה הוא חלק מהתארגנות מכוונת בה נטל העורר חלק ואשר נועדה לפגוע בכוחות הביטחון ולהפיץ את הצילומים. לבסוף, טענה המשיבה כי השופט דנציגר קבע כי יש להגיש תסקיר, אך לא הביע עמדה לגופו של עניין ולא הגביל את שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. על כן, טוענת המשיבה, החלטת בית המשפט המחוזי להורות על המעצר בניגוד להמלצת שירות המבחן היא סבירה ואין להתערב בה.

דיון והכרעה

8.        דין הערר להידחות. המסכת העובדתית המפורטת בכתב האישום מתארת אירוע חמור ביותר של קבוצת נאשמים אשר תכננה וביצעה לכאורה פעולה אלימה וקשה ביותר כנגד לוחם שניצב לבדו מול המון רב המבקש לפגוע בו באבנים ובבקבוקי תבערה ואף לפרוץ למקום המחסה שלו ולהבעירו. נוכח המסוכנות הרבה המאפיינת את ההתארגנות האלימה הזו, החליט בית המשפט המחוזי על מעצרם עד תום ההליכים של כל יתר המעורבים בפרשה, תשעה במספר. הנסיבה המקלה כביכול, שבגינה טוען העורר כי דינו שונה מזה של יתר המעורבים, היא כי על-פי הנטען היה העורר מעורב בצילום האירוע בלבד. ואולם, כתב האישום מייחס לכל הנאשמים ובכללם העורר יידוי האבנים, ומפרוטוקול כל הדיונים בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה עולה כי המשיבה עמדה שוב ושוב על כך שהעדים המפלילים ייחסו גם לעורר בהודעותיהם ידויי אבנים. העורר מצידו לא העלה בפני טענות כנגד קיומן של ראיות לכאורה, לרבות באשר ליידוי האבנים שיוחס לו בכתב האישום (למעט טענה סתמית שעלתה בתשובתו לטענות המדינה כאילו הראיות לכאורה מצביעות על יידוי של אבן אחת בלבד על ידו). בנסיבות אלה מידת השתתפותו של העורר ביידוי האבנים מן הראוי לה שתתברר בהליך העיקרי ובשלב זה ועל-פי הראיות לכאורה המוסכמות יש הצדקה למעצרו של העורר כמי שלכאורה קשר קשר עם יתר הנאשמים לתכנן ולבצע התפרעות שנועדה לפגוע פגיעה אלימה בכוחות הביטחון וכמי שאף נטל לכאורה חלק בביצועה.

9.        נכונותו של העורר, על-פי חומר הראיות לכאורה, להיות שותף להתארגנות קבוצתית מתואמת שנועדה לפגוע בשוטר משמר הגבול, ולהמשיך בפעולות האלימות גם בעת שהגיע למקום כוח תיגבור חמוש, מעידה על מסוכנות גבוהה ביותר ועל היעדר מורא מן החוק ומן הממונים על אכיפתו וכדברי השופט מ' חשין: "אדם שהוכיח עצמו כי בכוונת ^-מכוון מרים הוא אבן על איש אשר החברה שלחה אותו להשליט משטר וסדר, חלופת מעצר לא תסכון למונעו מעשות שוב מעשה שעשה" (בש"פ 7171/00 מדינת ישראל נ' חאמד (8.10.2000)). העובדה כי במסגרת התארגנות מתוכננת אמור היה העורר לצלם את האירוע על מנת שניתן יהיה לאחר מכן להפיץ את התמונות המתעדות אותו, מעידה לכאורה על כוונת קושרי הקשר ובהם העורר שלא להסתפק בפגיעה בלוחם ששהה בעמדה באותה עת וכי הפצת התמונות ברבים כוונה לעודד מעשים דומים בעתיד. עובדה זו מוסיפה אף היא נופך של מסוכנות להתנהגות העורר.

10.      המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר בהחלט נושאת משקל ויש להביאה בחשבון, אך בנסיבות המקרה דנן ונוכח המסוכנות הרבה העולה מן המעשים המיוחסים לעורר וחבריו, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין לאמצה.

           אשר על כן, הערר נדחה.

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. זג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: